<h1>תניא רבתי סימן ס"ז</h1>
<h2>דף טו.</h2>
אבל חייב בכפיית המטה. דתני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם. ובעונותיכם הפכתיה, כפו מטותיכם עליה. בירושלמי [פ"ג ה"ה] מפרש. מתוך שהוא ישן על מטה כפויה הוא נעור בלילה ונזכר שהוא אבל ונמנע מתשמיש המטה. שהרי הוא אסור בתשמיש המטה. ומסתברא לפי דברי הירושלמי שאם היה האבל ישן מבלעדי אשתו שאין צריך לכפות מטתו. תנו רבנן הכופה את מטתו. לא מטתו בלבד הוא כופה. אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה. ואם היה מטה המיוחדת לכלים אינו צריך לכפותה. מצאתי בשם גאון ז"ל דהאידנא לא מחייבינן בכפיית המטה, מפני שעבדים ושפחות מצויין בינינו וסבורים שהוא כשוף. והכי איתא בירושלמי [שם] תני הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפות דלא יהויין אמרין חרש (מכשף) הוא. תנו רבנן מאימתי זוקפין את המטות בערב שבת מן המנחה ולמעלה. ואעפ"כ לא ישב בהן עד שתחשך. ולמוצאי שבת אע"פ שלא נשתייר לו אלא יום אחד חוזר וכופה.
<h2>דף כ.</h2>
ומנין לאבלות שהיא שבעה. שנאמר (עמוס ח') והפכתי חגיכם לאבל, מה חג שבעה אף אבלות שבעה.
<h2>דף כ:</h2>
תנו רבנן כל האמור בפרשת כהנים. שכהן (אינו) מטמא להם אבל מתאבל עליהן. ואלו הן. אביו ואמו. אחיו ואחותו. בנו ובתו. ואשתו. הוסיפו עליהן. אחיו ואחותו בתולה מאמו. ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו. ומי שמת חמיו או חמותו אינו רשאי לכוף את אשתו להיותה כוחלת ולהיותה פוקסת. אלא כופה מטתו ונוהג עמה אבלות. וכן היא כשמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיותה כוחלת ולהיותה פוקסת. אלא כופה מטתה ונוהגת עמו אבלות. אבל בשאר קרובי אשתו, כלומר שמת לאשתו מת שצריכה להתאבל עליו. אינו צריך לנהוג עמה אבילות.
<h2>דף כא:</h2>
תנו רבנן אבל שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם. וכגון שלא ידע בדבר עד שהגיע לביתו, שאם ידע קודם שבא חל עליו אבילות בשעה ששמע ומונה לעצמו אע"פ שבא. וכן מצאתי בשם הרמב"ם ז"ל בא ממקום רחוק מונה לעצמו. מכאן ואילך אפילו בא ממקום קרוב מונה לעצמו. ר' שמעון אומר אפילו בא ביום השביעי ממקום קרוב מונה עמהם. והלכתא אבל כל שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה האבלות עם האבלים. מאחר שהיה עומד בשעת מיתת המת במקום קרוב דהיינו בתוך מהלך יום אחד שהיו יכולין להודיעו. אי נמי שהיה יכול לבא בתחלת האבלות חשוב הוא כאלו בא. ודוקא שבא. ואפילו הלך גדול הבית לבית הקברות ובא בתוך שלשה ימים מונה עמהן. בא לאחר שלשה ומצא שהלך גדול הבית לבית הקברות. אפילו בא ממקום קרוב מונה לעצמו. כדאמר להו רבא לבני הצלפוני דאתו בגו תלתא לימנו בהדייכו. דאתו בתר תלתא לימנו לנפשייהו. בא לאחר שלשה ומצא גדול הבית בבית ובא ממקום קרוב. אפילו בא ביום שביעי ומצא מנחמים אצל האבל. מונה עמהן. אבל אם ננערו לעמוד ולא עמדו עלתה בתיקו. ופסק הרמב"ם ז"ל דעבדינן לקולא ומונה עמהן. ממקום קרוב מצאתי שפירשו הגאונים ז"ל עשר פרסאות שהוא מהלך יום אחד. ואם בא ממקום רחוק אפילו בתוך שלשה ימים מונה לעצמו. כן מצאתי בשם רבינו חננאל ז"ל. וגדול הבית פירש רבינו שלמה ז"ל גדול אחים. הלך לבית הקברות, שמת דליכא גדול אחים. ובהלכות גדולות מפרש, הלך גדול הבית לבית הקברות כגון שהיו נושאין את המת מחוצה לארץ או מבבל ומקצת מן האבלים מלוין אותו שם. ויש שחוזרין לבתיהן מיד ומתחילין למנות ואע"פ שלא נקבר. כדאמר אתון דלא אזליתו בתר ערסא כו'. ובא אחד מן האבלים ממקום קרוב ומצא גדול הבית בבית מונה עמהן. וגדול הבית שאמרנו ומצא גדול הבית בבית לאו דוקא גדול אחים אלא גדול האבלות. בן או בת או אחות. וכן מצאתי בשם הגאונים ז"ל. ירושלמי [פ"ג ה"ה] הרי שבא ומצא אבל בתוך ביתו. בשני ובשלישי מונה עמהן, ברביעי מונה לעצמו. ר' שמעון אומר אפילו בששי מונה עמהן. אמר רבי יהושע בן לוי הלכה כרבי שמעון כשאין הוא גדול משפחה. אבל אם הוא גדול משפחה מונה לעצמו כרבי מונא שהורה לר' יעקב אדממא מכיון שאתה גדול מנה לעצמך.
<h2>דף כב.</h2>
תנו רבנן מאימתי כופין את המטות משיצא מפתח ביתו דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר משיסתם הגולל. והלכה כר' יהושע. מכאן שמתחילין למנות שבעה ימי אבילות משעת סתימת הגולל. ומטה של מת שהוציאוה בין השמשות או מעיר לעיר ולא נסתם הגולל אלא בלילה. אותם שהם עם המטה מונין משעה שנסתם הגולל. ואותם שבבית מונין משעה שנתכסה מהן. שכך אמר רבא [כ"ב ע"א] לבני מחוזא אתם שאינכם הולכין אחר המטה, משעה שתחזירו פניכם מן המטה מנו לעצמכם. בספר השכם. ואם הוליכו לקבור את המת סמוך לחשיכה ויש מן האבלים חולים שאין יכולים לילך אחרי המטה וקודם שנסתם הגולל חשכה, מצאתי בשם הר' אביגדור ז"ל שאותם שלא הלכו אחרי המטה סמכו על אותם שהלכו אחרי המטה ומונין עמהם. ובשם הגאונים ז"ל מצאתי, וששאלתם מי שמת והושם בארון ונסתם והושם ארונו בספינה להוליכו לעיר אחרת מהלך שלשה ימים להקבר שם והובא באותו העיר ונקבר בארונו. עתה ימי אבלו מאימתי הן חלין. משעת קבורה או משעת סתימת הארון ויציאתו מביתו. כך דעתי נוטה שימי אבלו חלים משעת סתימת הארון.
<h2>דף כג.</h2>
ואסור להרבות דברים כשהוא אבל. לפי שנראה כמי ששכח צערו, או שמא יבא לידי שחוק וקלות ראש ויתגנה על הבריות. ומצינו שכר השתיקה לגבי אבל. שכן מצינו באהרן כשמתו נדב ואביהוא דכתיב (ויקרא י') וידום אהרן, וסמיך ליה וידבר ה' אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת. וגם המנחמים את האבל אין להם להרבות בדברים כדי שלא יבוא האבל לידי שחוק ויתגנה בפניהם. אמר ר' לוי אבל כל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין כתפיו. משלשה ועד שבעה כאילו מונחת בקרן זוית. מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו. ירושלמי [פ"ג ה"ז] אמר ליה רבי תנחום בר חייא לר' חנינא בר פפא, רבי צלי עלן. א"ל יסוג תורעתך. שכל אותה השנה הדין מתוח כנגד אותה המשפחה. דאמר רבי יוחנן כל שבעה החרב שלופה, עד שלשים. ומשלשים יום ואילך רופפת, ואינה חוזרת לתערה עד י"ב חדש. למה הדבר דומה לכיפת אבנים שנתרועעה אחת מהן נתרועעו כולן. אמר רבי אלעזר אם נולד להן בן זכר באותה המשפחה. נתרפאת כל המשפחה כולה. ועוד גרסינן בירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה, יבמות פט"ז ה"ג] אין תקפו של אבל אלא עד ג' ימים. רבי אבא בריה דר' פפי ור' יהושע דסיכנין בשם רבי לוי, כל תלתא יומין נפשא טייפא (מבטת) על גופה סבירא דהיא חזרה לגביה. כיון דהיא חזייא דאישתניאו זיווי דאפוהי היא שבקא ליה ואזלא לה. לאחר שלשה ימים הכרס נבקעת על פניו ואומרת לו הא לך כל מה שגזלת וחמסת ונתת בי. רבי חגי בשם רבי יאשיה מייתי לה מן הדא. (מלאכי ב') וזריתי פרש על פניכם. ואפילו פרש חגיכם. באותה שעה (איוב י"ד) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל.
<h2>דף כד.</h2>
ותינוק שנפטר בתוך שלשים יום ללידתו ויודע בודאי שכלו לו חדשיו ויצא מתורת נפל. או אם נפטר לאחר שלשים דודאי יצא מתורת נפל. בדין היה להתאבל עליו ולנהוג עליו אבלות בין לגיהוץ בין לתספורת בין בתשמיש המטה בין בכל דיני אבלות. אלא מנהגנו שלא להתאבל על פחות מבן שנה. ונראה כי שמא הנהיגו קדמונינו שלא להברותו כדין האבל כדי שלא להטריח לשכניו ולקרוביו. אבל שאר דיני אבלות לא עקרו ממנו כי לא נמצא היתר בדבר כלל. אבל מי שהיה רואה האבל הולך ובא בשבת ראשונה לכאן ולכאן. ולא היו מכירין אותו במשפט האבל היה סבור שלא יתחייב באחד מדיני אבלות. פשט זה המנהג סתם, ועדין אנו נוהגין כן. והמחמיר על עצמו להתאבל עליו עושה כדת וכהלכה. ואין לתופשו על כך. מצאתי בשם ר"ת ז"ל אשה שהמירה ובנה קטן עמה ומת. או קטן שנגנב או נאנס ומת. אין משמרין עליו אבלות. אבל בשם רבינו יצחק בר שמואל ז"ל מצאתי, קטן בן שנה או שנתים שנעשה מומר עם אמו ומת. אומר רבי שהיה נראה שמתאבלין עליו, דודאי גדול מתאבלין עליו. ובשם רבינו יעקב ז"ל מצאתי שאין מתאבלין עליו. תניא באבל רבתי [פ"א]. המחותך והמסורס והנפלים ובן שמנה חי ובן תשעה מת אין מתעסקין עמהן לכל דבר. [שם פ"ב] והמאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר. אין קורעין. ואין מספידין. ולא חולצין עליו, אבל עומדין עליו בשורה ואומר עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים, וכל שהוא כבוד לחיים רבים מתעסקים עמו. ואיזהו המאבד עצמו לדעת, לא שיעלה לראש הגג ונפל ומת. אלא שאומר הריני עולה לראש הגג וראו אותו שעלה לראש הגג ונפל ומת. הרי הוא בחזקת המאבד את עצמו לדעת. אבל אם ראו אותו חנוק ותלוי באילן ומושלך על גבי סייפו הרי הוא בחזקת המאבד את עצמו שלא מדעת, ואין מונעין ממנו כל דבר. הרוגי ב"ד, וכל הפורשים מן הצבור אין מתעסקין עמהם לכל דבר. אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים. אוכלים ושותים ושמחים שאבדו שונאיו של הקב"ה, ועליהם הכתוב אומר (תהלים קל"ט) הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט. הרוגי מלכות אין מונעין מהן כל דבר. מאימתי מתחילין למנות להן, משנתיאשו הבעלים מלשאול. אבל לא מלגנוב. כיוצא בו מי שנפל לים. מי שטבע בנהר. מי שאכלתו חיה רעה. אין מונעין ממנו כל דבר. מאימתי מתחילין למנות להם משנתיאשו מלבקשם. מצאוהו איברים איברים. אין מונין לו עד שימצאו ראשו ורובו. ר' יהודה אומר השדרה והגלגלת הן רובו. מי שהיה בעלה צלוב (תלוי) בעיר. אשתו צלובה עמו בעיר. אביו ואמו צלובין עמו בעיר. לא ישרה באותה העיר אלא אם כן היתה גדולה כאנטוכיא. ולא ישרה בצד זה אלא בצד זה. עד מתי אסור עד שיכלה הבשר כולו שאין הצורה ניכרת בעצמות.
<h2>דף כו:</h2>
אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו. מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות.
<h2>דף כז.</h2>
תנו רבנן מאימתי כופין את המטות משיצא מפתח ביתו דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר משיסתם הגולל. והלכה כר' יהושע. מכאן שמתחילין למנות שבעה ימי אבילות משעת סתימת הגולל. ומטה של מת שהוציאוה בין השמשות או מעיר לעיר ולא נסתם הגולל אלא בלילה. אותם שהם עם המטה מונין משעה שנסתם הגולל. ואותם שבבית מונין משעה שנתכסה מהן. שכך אמר רבא [כ"ב ע"א] לבני מחוזא אתם שאינכם הולכין אחר המטה, משעה שתחזירו פניכם מן המטה מנו לעצמכם. בספר השכם. ואם הוליכו לקבור את המת סמוך לחשיכה ויש מן האבלים חולים שאין יכולים לילך אחרי המטה וקודם שנסתם הגולל חשכה, מצאתי בשם הר' אביגדור ז"ל שאותם שלא הלכו אחרי המטה סמכו על אותם שהלכו אחרי המטה ומונין עמהם. ובשם הגאונים ז"ל מצאתי, וששאלתם מי שמת והושם בארון ונסתם והושם ארונו בספינה להוליכו לעיר אחרת מהלך שלשה ימים להקבר שם והובא באותו העיר ונקבר בארונו. עתה ימי אבלו מאימתי הן חלין. משעת קבורה או משעת סתימת הארון ויציאתו מביתו. כך דעתי נוטה שימי אבלו חלים משעת סתימת הארון.
אבל חייב בכפיית המטה. דתני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם. ובעונותיכם הפכתיה, כפו מטותיכם עליה. בירושלמי [פ"ג ה"ה] מפרש. מתוך שהוא ישן על מטה כפויה הוא נעור בלילה ונזכר שהוא אבל ונמנע מתשמיש המטה. שהרי הוא אסור בתשמיש המטה. ומסתברא לפי דברי הירושלמי שאם היה האבל ישן מבלעדי אשתו שאין צריך לכפות מטתו. תנו רבנן הכופה את מטתו. לא מטתו בלבד הוא כופה. אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה. ואם היה מטה המיוחדת לכלים אינו צריך לכפותה. מצאתי בשם גאון ז"ל דהאידנא לא מחייבינן בכפיית המטה, מפני שעבדים ושפחות מצויין בינינו וסבורים שהוא כשוף. והכי איתא בירושלמי [שם] תני הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפות דלא יהויין אמרין חרש (מכשף) הוא. תנו רבנן מאימתי זוקפין את המטות בערב שבת מן המנחה ולמעלה. ואעפ"כ לא ישב בהן עד שתחשך. ולמוצאי שבת אע"פ שלא נשתייר לו אלא יום אחד חוזר וכופה.
<h2>דף כז:</h2>
ואסור להרבות דברים כשהוא אבל. לפי שנראה כמי ששכח צערו, או שמא יבא לידי שחוק וקלות ראש ויתגנה על הבריות. ומצינו שכר השתיקה לגבי אבל. שכן מצינו באהרן כשמתו נדב ואביהוא דכתיב (ויקרא י') וידום אהרן, וסמיך ליה וידבר ה' אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת. וגם המנחמים את האבל אין להם להרבות בדברים כדי שלא יבוא האבל לידי שחוק ויתגנה בפניהם. אמר ר' לוי אבל כל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין כתפיו. משלשה ועד שבעה כאילו מונחת בקרן זוית. מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו. ירושלמי [פ"ג ה"ז] אמר ליה רבי תנחום בר חייא לר' חנינא בר פפא, רבי צלי עלן. א"ל יסוג תורעתך. שכל אותה השנה הדין מתוח כנגד אותה המשפחה. דאמר רבי יוחנן כל שבעה החרב שלופה, עד שלשים. ומשלשים יום ואילך רופפת, ואינה חוזרת לתערה עד י"ב חדש. למה הדבר דומה לכיפת אבנים שנתרועעה אחת מהן נתרועעו כולן. אמר רבי אלעזר אם נולד להן בן זכר באותה המשפחה. נתרפאת כל המשפחה כולה. ועוד גרסינן בירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה, יבמות פט"ז ה"ג] אין תקפו של אבל אלא עד ג' ימים. רבי אבא בריה דר' פפי ור' יהושע דסיכנין בשם רבי לוי, כל תלתא יומין נפשא טייפא (מבטת) על גופה סבירא דהיא חזרה לגביה. כיון דהיא חזייא דאישתניאו זיווי דאפוהי היא שבקא ליה ואזלא לה. לאחר שלשה ימים הכרס נבקעת על פניו ואומרת לו הא לך כל מה שגזלת וחמסת ונתת בי. רבי חגי בשם רבי יאשיה מייתי לה מן הדא. (מלאכי ב') וזריתי פרש על פניכם. ואפילו פרש חגיכם. באותה שעה (איוב י"ד) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל.
<h2>דף כח:</h2>
ואין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע שנאמר (איוב ב') וישבו אתו לארץ. ואין המנחמין רשאין לדבר עד שיפתח האבל את פיו. שנאמר (שם) ואין דובר אליו דבר. וכתיב (שם) אחרי כן פתח איוב את פיהו ויקלל את יומו, והדר (שם ד') ויען אליפז התימני. בפרקים דרבי אליעזר [פל"ד] שבעת ימי האבל הנפש הולכת וחוזרת מביתו לבורו ומבורו לביתו. ולאחר שבעת ימי האבל מתחיל הגוף לתלוע ונמס וחוזר לעפר כשהיה, שנאמר (קהלת י"ב) וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ומנהגנו להדליק נר בלילה כל שבעת ימי האבלות במקום שרחצו בו המת, על גבי קרקע. משום קורת רוח לנשמה שחוזרת ומתאבלת עליו כל שבעה.
